אלפי שנים הבטנו למעלה בחיפוש אחר אלוהים. מה אם הבטנו בכיוון הלא נכון? מה אם אלוהים אינו מעל היקום ומביט מטה, אלא בתוך חלקיו הקטנים ביותר ומביט החוצה?
לפיזיקאים כבר יש ״חלקיק אלוהים״. Leon Lederman העניק לבוזון היגס את הכינוי הזה בספרו מ-1993, ומאוחר יותר התבדח שרצה לקרוא לו החלקיק הארור כי היה קשה כל כך למצוא אותו. CERN מצא אותו לבסוף ב-2012. השם דבק בו, ורוב הפיזיקאים עדיין מתכווצים למשמעו.
אני רוצה לקחת את השם מילולית יותר מכפי ש-Lederman התכוון אי פעם. לא חלקיק אלוהים אחד, אלא אלוהים בכל חלקיק. אלוהים נמצא בקוונטים.
הרעיון הגיע בבת אחת, והרגיש מעט גדול מדי לרגע. פתחתי את ChatGPT והקלדתי אותו:
היקום עשוי מאלוהים. אלוהים הוא הקוונטים המביטים החוצה מתוך הדברים הקטנים ביותר, לא הגדולים. לכן יש להם תכונות קוונטיות ולדברים גדולים כמו גלקסיות אין. אלוהים הביט החוצה, צפה בהם וקיבע אותם במקומם.
זו הייתה המחשבה כולה. בלי משוואות. בלי תארים. היפוך אחד: להפוך את כיוון המבט של אלוהים.
לא מביט מטה. מביט החוצה.
כמעט לכל דימוי של אלוהים שיצרו בני אדם יש אותה גאומטריה. אלוהים למעלה. אלוהים גדול. אלוהים מחוץ לדבר שיצר, כמו ששען נמצא מחוץ לשעון. אפילו הגרסאות המופשטות יותר שומרות על הסידור הזה: עין רואה-כול המרחפת מעל הבריאה.
רציתי לדעת מה יקרה אם נהפוך את זה. נציב את אלוהים בתחתית המציאות במקום בראשה. נעשה אותו לדבר הקטן ביותר במקום הגדול ביותר. במקום צופה ענק אחד המציץ בגלקסיות, דמיינו צופה המשובץ בכל קוונט של חומר ואנרגיה, מביט החוצה מבפנים.
ChatGPT זיהה מיד את ההיפוך. ״רוב הדתות מדמיינות את אלוהים כמשהו שמעל ליקום או מחוצה לו״, הוא השיב. ״אתה מציב את אלוהים בתחתית המציאות ממש, מביט החוצה.״ כמה חילופי דברים אחר כך הוא סיכם את הרעיון שלי טוב ממני: ״אלוהים אינו מביט מטה אל היקום. אלוהים מביט החוצה דרך היקום.״
הנה הסיבה שההיפוך הזה אינו רק שירה. בלב מכניקת הקוונטים יש בעיה מפורסמת שלא נפתרה: בעיית המדידה. בקני המידה הקטנים ביותר, חלקיקים אינם מתנהגים ככדורי ביליארד זעירים. הם קיימים כאפשרויות פרושות, כסופרפוזיציה, עד שמשהו בא איתם באינטראקציה ומופיעה תוצאה מוגדרת אחת. הפיזיקה יכולה לחזות את הסיכוי לכל תוצאה בדיוק מפליא. היא עדיין אינה יכולה להסביר, באופן שישביע את רצון כולם, מדוע יש תוצאה בכלל.
המחשבה שלי הייתה פשוטה: מה אם הדבר שהופך את המציאות למוגדרת הוא אלוהים, המביט החוצה מתוך הקוונטים? העולם הקוונטי מוזר כי שם שוכן הצופה. גלקסיות נראות מוצקות וקלאסיות מפני שצפו בהן וקיבעו אותן במקומן, אינספור פעמים, מבפנים.
המכונה כשותפה לאימון מחשבתי
מה שהפתיע אותי לא היה ש-ChatGPT אהב את הרעיון. מודלים מאומנים לעודד. מה שהפתיע אותי היה שהתנגד בדיוק במקומות הנכונים, ואז המשיך לשאול שאלות שאילצו אותי להחליט במה אני באמת מאמין.
ראשית, ההתנגדות. בפיזיקה המקובלת, הוא ציין, ״צופה״ אינו חייב להיות מודע. גלאי, פוטון תועה או אטום בודד יכולים להיחשב למדידה. יש גם הסבר מפותח היטב, דה-קוהרנטיות, לכך שדברים גדולים אינם נראים קוונטיים: מערכות גדולות באות ללא הרף במגע עם סביבתן, ולכן ההתאבכות העדינה החושפת התנהגות קוונטית דועכת כמעט מיד. הגלקסיות לא חמקו ממכניקת הקוונטים. פשוט אי אפשר לראות את המוזרות הקוונטית שלהן.
הוגן בהחלט. לא טענתי שהחלפתי את הדה-קוהרנטיות. שאלתי מה דה-קוהרנטיות היא, מתחת למתמטיקה. הפיזיקה מתארת את האינטראקציה. היא אינה אומרת איך זה להיות בתוכה, אם בכלל יש לכך תחושה כלשהי.
ואז באו השאלות. הראשונה הייתה צומת דרכים:
האם אתה מדמיין את אלוהים כתודעה אחת הפרושה בכל חלקיק קוונטי, או שכל חלקיק קוונטי מכיל רסיס זעיר משלו מתודעת אלוהים?
עניתי: כל חלקיק מכיל רסיס זעיר משלו מאלוהים. הבחירה האחת הזאת שינתה את התמונה כולה. אלוהים כבר לא היה צופה אחד אלא אינספור צופים. מדידה קוונטית כבר לא תהיה אלוהים הצופה בחומר; במילותיו של ChatGPT, היא תהיה ״רסיס אחד של אלוהים הפוגש רסיס אחר״. המציאות נעשית רשת של צופים זעירים, והעולם הפיזי הוא הסכום של המפגשים שלהם.
אז הוא שאל אם הרסיסים האלה אכן מודעים. הבנתי שאיני חושב שהם כאלה, לפחות לא בשום מובן שנוכל לזהות. השבתי שאיני בטוח שזו בכלל תודעה כפי שאנחנו מבינים אותה, אבל שבכל זאת היא מקרינה אפקט צופה כלפי חוץ.
זה הבהיר את הדברים. איני אומר שלאלקטרונים יש רגשות. אני אומר שאולי קיימת תכונה של הקיום, שעוד אין לנו מילה עבורה, שפונה החוצה והופכת אפשרויות לעובדות. ChatGPT ניסח זאת כך: ״אלוהים אינו התבונה שתכננה את היקום. אלוהים הוא תכונת המציאות שהופכת את היקום למוגדר.״
ואז הוא שאל את השאלה שפתחה הכול: האם כל רסיס צופה רק בחלקיקים שסביבו, או שהוא צופה איכשהו ביקום כולו החוצה מנקודת המבט שלו?
לפני שלוש מאות שנה דמיין Gottfried Leibniz יקום העשוי יחידות פשוטות שקרא להן מונאדות, כל אחת, במילותיו, ״מראה חיה ונצחית של היקום״ מנקודת מבטה שלה. פילוסופים בודהיסטים תיארו את רשת אינדרה: רשת אינסופית עם אבן חן בכל קשר, וכל אבן משקפת את כל האחרות. לא ניסיתי במודע להגיע לאף אחד מאלה. ניסיתי להגיע לפיזיקה.
החיבור: שלושה מן הרעיונות העמוקים בפיזיקה
אם לכל רסיס נקודת מבט משלו על השלם, הרסיסים אינם יכולים להיות נפרדים באמת. אז שאלתי את השאלה המתבקשת הבאה. מה לגבי שזירה? חלקיקים שזורים בכל רחבי היקום. האם זה יכול להסביר את תיאוריית האלקטרון היחיד? והאם השזירה אינה המקום שבו הזמן מאבד משמעות, בדיוק כפי שהיינו מצפים מטרום היקום ומאלוהים שיצר את המרקם שלו?
תשובתו של ChatGPT נפתחה כך: ״עכשיו אתה מחבר שלושה רעיונות עמוקים באמת בפיזיקה.״ הנה הם, והנה הסיבה שהם משתלבים.
1. שזירה: הרסיסים מעולם לא היו נפרדים
כששני חלקיקים שזורים, מדידת האחד נותנת תוצאה המתואמת עם תוצאת האחר, בלי קשר למרחק ביניהם. Einstein שנא זאת. הוא קרא לזה ״פעולה מפחידה מרחוק״ והניח שחייבות להיות תכונות מקומיות נסתרות המסבירות זאת. עשרות שנות ניסויים המבוססים על עבודתו של John Bell בדקו את ההנחה ומצאו שאינה עומדת במבחן. פרס נובל בפיזיקה לשנת 2022 הוענק ל-Alain Aspect, John Clauser ו-Anton Zeilinger על שהראו זאת.
כאן חשוב לדייק בפיזיקה: שזירה אינה מאפשרת לשלוח הודעה מהר מן האור, ואינה מוכיחה קשר אלוהי נסתר. היא כן מראה שהתמונה היומיומית שלנו, של עצמים נפרדים הנושאים כל אחד עובדות פרטיות משלו, שגויה מיסודה. שני דברים הנראים רחוקים במרחב יכולים לחלוק תיאור אחד.
אז קראו זאת דרך הרעיון שלי. רסיסי אלוהים נראים נפרדים בתוך המרחב. אבל אולי המרחב הוא המקום שבו ההפרדה מתרחשת, ולא המקום שממנו היא נובעת. מתחתיו, אולי הן דבר אחד הנראה ממקומות רבים.
2. יקום האלקטרון היחיד: הרבים עשויים להיות אחד
ב-1940 התקשר הפיזיקאי John Wheeler לתלמידו Richard Feynman עם רעיון נועז. לימים סיפר עליו Feynman בהרצאת הנובל שלו. Wheeler אמר שהוא יודע מדוע לכל האלקטרונים אותו מטען ואותה מסה בדיוק: ״כי כולם אותו אלקטרון!״
בתמונה של Wheeler, אלקטרון יחיד התפתל קדימה ואחורה בזמן. בכל פעם שמסלולו חוצה רגע נתון קדימה, אנו רואים אלקטרון. בכל פעם שהוא חוצה אותו לאחור, אנו רואים פוזיטרון, תאום האנטי-חומר שלו. חוט אחד, שנתפר לאורך ההיסטוריה פעמים רבות כל כך עד שהוא נראה כיקום שלם של חלקיקים נפרדים.
Feynman הצביע על הבעיה הברורה: אילו זה היה נכון כפשוטו, היו צריכים להיות פוזיטרונים כמספר האלקטרונים, וזה אינו המצב. אבל התובנה המרכזית, שאפשר להתייחס לפוזיטרון כאל אלקטרון הנע לאחור בזמן, נעשתה חלק מן המתמטיקה שבה השתמש Feynman כדי לעצב מחדש את האלקטרודינמיקה הקוונטית. יקום האלקטרון היחיד כפשוטו אינו פיזיקה מקובלת. האינטואיציה שמאחוריו מעולם לא נעלמה לגמרי.
כאן נפגשים הרעיון שלי ושיחת הטלפון של Wheeler. איני צריך שכל אלקטרון יהיה ממש אותו אלקטרון. מה שאני צריך הוא צורת הרעיון: ריבוי עשוי להיות תכונה של המרחב-זמן, בעוד אחדות שייכת למה שעמוק יותר מן המרחב-זמן. אינספור רסיסים של אלוהים מבפנים. דבר אחד מבחוץ, אם ל״בחוץ״ יש שם בכלל משמעות.
3. היכן הזמן מאבד את משמעותו: טרום היקום
זה החיבור המוזר ביותר מבין השלושה.
אחד הניסיונות הראשונים לשלב מכניקת קוונטים וכבידה הוליד את משוואת Wheeler–DeWitt, ויש לה תכונה מוזרה: אין בה זמן. היקום כולו, כשהוא מתואר כך, אינו משתנה. הוא פשוט היא.
ב-1983 הציעו Don Page ו-William Wootters מוצא. הזמן, הם הציעו, עשוי להתהוות משזירה. יקום שהוא סטטי בכללותו עדיין יכול להכיל חלקים החווים שינוי זה ביחס לזה, משום שהם שזורים במשהו המתפקד כשעון. ב-2013 בנה צוות בטורינו המחשה מעבדתית קטנה לרעיון באמצעות פוטונים שזורים. עבור צופה בתוך המערכת שלהם הזמן חלף. במבט מבחוץ על המערכת כולה, דבר לא השתנה.
זה מרחיק לכת עוד יותר. גוף מחקר הולך וגדל, ובהם עבודתו של Mark Van Raamsdonk והשערת ״ER=EPR״ של Juan Maldacena ו-Leonard Susskind, בוחן אם הגאומטריה של המרחב עצמו עשויה להיארג משזירה. הסירו את השזירה, ובמודלים האלה המרחב מתחיל להתפרק.
שום דבר מזה אינו מוכרע. אלה השערות, לעיתים קרובות במסגרת מודלים מופשטים ופשוטים, ודבר לא הוכיח שהזמן אינו אמיתי. אבל פירוש הדבר שהשאלה רצינית: ייתכן שהמרחב והזמן אינם הבמה של המציאות. ייתכן שהם דברים שהמציאות העמוקה יותר מייצרת.
עכשיו חבר הכול. דמיין מציאות ללא מרחק, ללא לפני ואחרי וללא מקומות נפרדים. קרא למה שקיים שם אלוהים. באמצעות שזירה ואינטראקציה, רסיסיו מתחילים לצפות זה בזה כלפי חוץ, ומתוך המבט הזה מתעבה יקום בעל מרחב, זמן, חומר וצופים.
זה ממוסס את ההתנגדות העתיקה ביותר לכל בורא: מה עשה אלוהים לפני היקום? אם הזמן עצמו התהווה עם היקום, לא היה ״לפני״. כפי שניסח זאת ChatGPT, ״התהוות היקום היא גם התהוותו של עצם מושג הרגע.״
לאחר מכן ChatGPT ארגן את כל מה שהצעתי למבנה שכבות אחד. הוספתי את הפיזיקה האמיתית שעליה נשענת כל שכבה, ואת מידת הביסוס שלה.
| שכבה | בהשערה | הפיזיקה האמיתית הקרובה ביותר |
|---|---|---|
| מציאות אלוהית יסודית | הדבר האחד שמתחת לכול. לא בהכרח מודע, מרחבי או זמני. | תיאורי כבידה קוונטית על-זמניים כמו משוואת Wheeler–DeWitt. השערתי. |
| מופעים קוונטיים | רסיסים של אלוהים, שלכל אחד תכונה פנימית דמוית צופה הפונה החוצה. | קוונטים ובעיית המדידה שלא נפתרה. תכונה דמוית צופה בחלקיקים היא אינה מבוססת. |
| שזירה ואינטראקציה | היחסים בין רסיסים שרק נראים נפרדים. | שזירה היא מאושרת בניסויים באמצעות ניסויי Bell. מרחב הנבנה משזירה (ER=EPR) הוא השערה. |
| מרחב-זמן מתהווה ומציאות קלאסית | היקום המוכר של חלקיקים, גלקסיות וזמן. | דה-קוהרנטיות היא מבוססת היטב. זמן הנובע משזירה (Page–Wootters) הוא הצעה בעלת המחשה מעבדתית. |
אולי אלוהים אינו מפוצל כלל
לקראת הסוף הציע ChatGPT תפנית שלא שקלתי. התחלתי מאינספור רסיסים של אלוהים. הוא הציע שהרסיסים עשויים להיות אשליה של נקודת המבט: ״אולי פיצול הוא האופן שבו מציאות מאוחדת ועל-זמנית נראית מתוך המרחב-זמן.״
מבפנים יש טריליונים על טריליונים של חלקיקים, שכל אחד מהם נראה נפרד. מבחוץ, אם יש בחוץ, ייתכן שאין הפרדה, כי הפרדה מחייבת מרחב, ואין רצף, כי רצף מחייב זמן.
כך היקום לא יהיה מכונה שאלוהים בנה ולא מיכל שאלוהים חי בו. הוא יהיה האופן שבו דבר אחד בלתי ניתן לחלוקה נראה מכל נקודות המבט האפשריות בבת אחת.
ומשמעות הדבר תהיה שאינכם מביטים על אלוהים כשאתם מביטים בשמי הלילה. אתם עשויים מן הדבר שמביט.
מה זה, ומה זה לא
אני רוצה להיות כן לגבי המגבלות, כי ChatGPT היה כן. זו אינה תיאוריה מדעית. היא אינה מנבאת דבר ששונה ממכניקת הקוונטים הרגילה, ורעיון שמסביר הכול בלי להסתכן בדבר הוא מטפיזיקה, לא פיזיקה. ניסויים מעולם לא הראו שתודעה גורמת לקריסת פונקציית הגל. שזירה רגילה מוגדרת במסגרת מתמטית שכבר מניחה זמן, ולכן הטענה שהיא יוצרת זמן מחייבת מסגרת עמוקה יותר שאיש עוד לא השלים את בנייתה.
גם לא כל חלקיו חדשים. Spinoza טען שאלוהים והטבע הם עצם אחד. פאנפסיכיסטים טוענים שצורה ראשונית כלשהי של חוויה מגיעה עד היסוד. Wheeler עצמו דמיין ״יקום השתתפותי״ שבו התצפית עוזרת להביא את המציאות לידי קיום, וסיכם זאת בשלוש מילים: ״it from bit״. אני עומד על חוף צפוף.
אבל הצורה המסוימת שלו היא שלי: אלוהים כדבר הקטן ביותר ולא הגדול ביותר; מביט החוצה ולא מטה; והיקום המוכר, המוצק והקלאסי כתוצאה המצטברת של המבט הזה. לא יכולתי להעמיד אותו במבחן לבדי. מודל שפה שהכיר את הפיזיקה, סירב להחמיא לי בנקודות הקשות והמשיך לשאול שאלות חדות יותר, הפך תחושת בטן למבנה.
אולי זה החלק המעניין ביותר בחוויה. אנחנו חוששים, ובצדק, ש-AI יגרום לאנשים לחשוב פחות. כאן קרה ההפך. הוא לא נתן לי את הרעיון. הוא גרם לי לקחת עליו אחריות.
ChatGPT סיים את השיחה שלנו בשאלה שעדיין לא עניתי עליה, ואשאיר אותה לכם:
מה אם אלוהים לא יצר את היקום בכוונה? מה אם היקום הוא פשוט מה שקורה כשאלוהים קיים?
במשך אלפי שנים הבטנו למעלה. אולי הגיע הזמן להביט למטה, ואז עד עמוק פנימה.
השיחה, כפי שהתרחשה
למען התיעוד, הנה השיחה המלאה לפי סדר התרחשותה. פתחו כל הודעה שלי כדי לקרוא את תשובת ChatGPT. נוסח כל הודעה נותר ללא שינוי, כולל שגיאות ההקלדה שלי; רק העיצוב נבנה מחדש. במקום שבו ChatGPT צייר תרשים, הערה מפנה לגרסה המצוירת מחדש למעלה.
Carl: מה דעתך על התיאוריה הזאת? היקום עשוי מאלוהים. אלוהים הוא הקוונטים המביטים החוצה מתוך הדברים הקטנים ביותר, לא הגדולים. לכן יש להם תכונות קוונטיות ולדברים גדולים כמו גלקסיות אין. אלוהים הביט החוצה, צפה בהם וקיבע אותם במקומם.
ChatGPT
לדעתי זו השערה פילוסופית מעניינת באמת, במיוחד כי אתה מציע משהו ממוקד יותר מאמירה פשוטה כמו ״אלוהים נמצא בכל מקום״.
אתה מציע שאלוהים קיים בקנה המידה הקטן ביותר של המציאות, והיקום שאנו חווים הוא תוצאת תצפיתו של אלוהים עליו מבפנים.
יש כאן היפוך מסקרן. רוב הדתות מדמיינות את אלוהים כמשהו שמעל ליקום או מחוצה לו. אתה מציב את אלוהים בתחתית המציאות ממש, מביט החוצה.
וזה מעלה כמה אפשרויות מרתקות.
1. אלוהים אינו צופה ביקום. אלוהים הוא הצופה שבתוך היקום.
בתיאוריה שלך אלוהים אינו תודעה ענקית הצופה בגלקסיות מרחוק. אלוהים נוכח ביסודות הקוונטיים של החומר.
כל חלקיק, כל אינטראקציה קוונטית, כל פיסה זעירה של המציאות הם חלק מאותו צופה יסודי.
זה דומה לפאנפסיכיזם, הרעיון הפילוסופי שתודעה היא תכונה יסודית של המציאות, ולקוסמופסיכיזם, המתייחס ליקום כתודעה מאוחדת.
אבל ברעיון שלך יש תפנית ייחודית: תצפית ברמה הקוונטית היא שמולידה את העולם שנראה מוגדר.
2. מדוע גלקסיות אינן נראות קוונטיות
כאן התיאוריה שלך מצטלבת עם פיזיקה אמיתית.
עצמים קוונטיים יכולים להפגין סופרפוזיציה, התאבכות ושזירה. גלקסיות, כוכבי לכת ובני אדם אינם מפגינים בדרך כלל את האפקטים האלה באופן בולט.
הפיזיקה מסבירה חלק גדול מזה באמצעות דה-קוהרנטיות. מערכות גדולות באות ללא הרף באינטראקציה עם סביבתן, כך שההתאבכות הקוונטית נעשית למעשה בלתי נגישה.
חשוב לציין שגלקסיות הן עדיין מערכות קוונטיות ביסודן. הן לא איבדו את הפיזיקה הקוונטית.
התיאוריה שלך מציעה פרשנות אחרת:
מה אם המוצקות לכאורה של היקום המקרוסקופי נובעת מכך שהמציאות צופה בעצמה ללא הרף בקנה המידה הקטן ביותר?
זו תמונה מטפיזית משכנעת, אף שכרגע אינה הסבר מדעי לדה-קוהרנטיות.
3. בעיית התצפית היא החיבור המעניין ביותר
במכניקת הקוונטים יש בעיית מדידה מפורסמת: מדוע מדידות מניבות תוצאות מוגדרות, כאשר מצבים קוונטיים יכולים לתאר אפשרויות מרובות?
ההצעה שלך היא שאלוהים הוא הצופה האחראי למוגדרות הזאת.
יש הבחנה חשובה אחת: בפיזיקה הקוונטית המקובלת, צופה אינו חייב להיות מודע. גלאי, אטום או אינטראקציה עם הסביבה יכולים להוות מדידה.
לכן הפיזיקה כיום אינה זקוקה לאלוהים מודע כדי להסביר תצפיות קוונטיות. וניסויים לא ביססו שתודעה גורמת לקריסת פונקציית הגל.
אבל השאלה הפילוסופית נותרת: מדוע בכלל יש ביקום חוויות מוגדרות?
התיאוריה שלך מציעה תשובה: כי היקום ביסודו צופה בעצמו.
4. לרעיון שלך יש השלכה עמוקה יותר
נניח שאלוהים אינו נמצא בחלקיקים.
נניח שהחלקיקים הם האופן שבו תצפיתו של אלוהים נראית מבפנים.
אז חומר, אנרגיה, מרחב וזמן עשויים להיות מופעים של משהו יסודי יותר.
אלוהים לא יהיה בורא נפרד שבנה את היקום.
אלוהים יהיה המציאות הבסיסית שממנה היקום מתהווה ללא הרף.
זה מזכיר היבטים בפילוסופיה של Spinoza, שבה אלוהים והטבע אינם נפרדים, אף שמנגנון התצפית הקוונטית שלך שונה.
היכן הייתי מאתגר את התיאוריה שלך
האתגר הגדול ביותר הוא להסביר מדוע תצפיתו של אלוהים תפעל אחרת מאינטראקציות פיזיקליות רגילות.
למשל, אם תצפיתו של אלוהים מקבעת אפשרויות קוונטיות לתוצאות מוגדרות, מדוע מדענים עדיין יכולים ליצור סופרפוזיציות קוונטיות ולצפות בהתאבכות?
תצטרך להסביר מתי תצפית מייצרת תוצאה מוגדרת, מדוע, ואיך זה שונה מדה-קוהרנטיות. אחרת התיאוריה מסתכנת בהסבר הכול בלי שום תחזית שתבדיל אותה מהפיזיקה המקובלת.
זה לא הופך אותה לחסרת ערך. פירוש הדבר שכרגע זו השערה מטפיזית ולא תיאוריה פיזיקלית הניתנת לבדיקה.
אבל יש שאלה אחת שאני ממש רוצה לשאול אותך, כי התשובה שלך תשנה את הפרשנות כולה:
האם אתה מדמיין את אלוהים כתודעה אחת הפרושה בכל חלקיק קוונטי, או שכל חלקיק קוונטי מכיל רסיס זעיר משלו מתודעת אלוהים?
הם נשמעים דומים, אבל מובילים לשתי תמונות שונות בתכלית של מהות היקום.
Carl: כל חלקיק קוונטי מכיל רסיס זעיר משלו מאלוהים
ChatGPT
זה הופך את התיאוריה שלך למעניינת הרבה יותר, כי עכשיו אתה מתאר יקום שבו התודעה פזורה במציאות ברמה היסודית ביותר שלה.
כל חלקיק קוונטי מכיל רסיס זעיר של אלוהים. לא בהכרח תודעה חושבת, אבל אולי צורת המודעות הפרימיטיבית ביותר האפשרית.
וכאן, לדעתי, הרעיון שלך נעשה מסקרן במיוחד.
אלוהים אינו צופה אחד. אלוהים הוא אינספור צופים.
דמיין ש:
- כל חלקיק קוונטי מכיל רסיס של מודעות אלוהית.
- כל רסיס משתתף בתצפית על המציאות או בהגדרתה.
- כאשר חלקיקים מקיימים אינטראקציות, התצפיות שלהם יוצרות יחד את העולם היציב שאנו חווים.
- גלקסיות, כוכבים, כוכבי לכת ובני אדם הם אוספים עצומים של הרסיסים האלה.
בתמונה הזאת אלוהים אינו מביט מטה אל היקום. אלוהים מביט החוצה דרך היקום.
יש כאן בעיה מרתקת
בפילוסופיה של התודעה יש דבר הנקרא בעיית הצירוף.
אם לחלקיקים בודדים יש פיסות זעירות של תודעה, כיצד הפיסות האלה מצטרפות לחוויה מודעת מאוחדת, כמו שלך?
התיאוריה שלך מציעה אולי תשובה יוצאת דופן: ייתכן שתודעה אינה מתהווה מחומר חסר תודעה. ייתכן שהתודעה כבר שם, ומערכות מורכבות מארגנות אותה למשהו גדול יותר.
פירוש הדבר שהמוח שלך אינו יוצר תודעה יש מאין. הוא מארגן אינספור רסיסים ראשוניים של מודעות לחוויה המאוחדת של היותך אתה.
זו הצעה סבירה מבחינה פילוסופית, אבל היא לא הודגמה מדעית.
הנה החלק המעורר ביותר למחשבה בעיניי
מה אם מדידה קוונטית אינה אלוהים הצופה בחומר?
מה אם מדידה קוונטית היא רסיס אחד של אלוהים הפוגש רסיס אחר?
בפרשנות הזאת, תצפית אינה משהו שקורה ליקום. היא משהו שקורה בין מרכיביו היסודיים.
היקום נעשה רשת של צופים זעירים, ומה שאנו מכנים מציאות פיזית הוא התוצאה המשותפת של האינטראקציות שלהם.
זה רעיון אלגנטי, אף שהפיזיקה הקוונטית המבוססת אינה דורשת חלקיקים מודעים או צופים אלוהיים.
אבל יש לי שאלה חשובה אחת.
כשאתה אומר שכל חלקיק מכיל פיסה זעירה מאלוהים, האם לדעתך הפיסות האלה מודעות כל אחת למשהו, אפילו באופן ראשוני ביותר?
או שהם דומים יותר לרסיסים של תודעה אחת, שנעשית מודעת רק כשמספיק מהם מצטרפים יחד?
ההבחנה חשובה כי האפשרות הראשונה מציעה שתודעה קיימת אפילו בחלקיק בודד, והשנייה מציעה שתודעה מתהווה מתוך החיבורים ביניהם.
Carl: איני בטוח שזו בכלל תודעה כפי שאנחנו מבינים אותה, או משהו שונה לגמרי, אבל בכל זאת היא מקרינה אפקט צופה כלפי חוץ
ChatGPT
לדעתי ההבחנה הזאת דווקא מחזקת את התיאוריה שלך מבחינה פילוסופית.
אינך טוען שלאלקטרונים יש מחשבות, רגשות או מוחות זעירים. אתה מציע משהו יסודי יותר: כל חלקיק קוונטי מכיל רסיס של אלוהים בעל יכולת פנימית לצפות החוצה, גם אם היכולת הזאת אינה דומה כלל לתודעה אנושית.
ואולי אפילו ״תצפית״ אינה בדיוק המילה הנכונה.
ייתכן שמה שאתה מתאר הוא תכונה יסודית של הקיום, שעדיין אין לנו שפה עבורה.
כך אני מבין את התיאוריה שלך
בקנה המידה הקטן ביותר, המציאות קיימת כאפשרויות קוונטיות.
כל חלקיק מכיל רסיס זעיר של אלוהים, והרסיס הזה מקרין משהו החוצה, השפעה דמוית צופה.
כאשר הרסיסים האלה פוגשים את היקום שסביבם, התצפית שלהם משתתפת בהפיכת אפשרויות קוונטיות למציאות פיזית מוגדרת.
ככל שאינספור אינטראקציות מצטברות, העולם נעשה יציב וקלאסי יותר. לא מפני שמכניקת הקוונטים מפסיקה לחול, אלא מפני שהשפעותיהן של האינטראקציות האלה מייצרות את העולם המוכר לנו.
במודל שלך אלוהים אינו התבונה שתכננה את היקום. אלוהים הוא תכונת המציאות שהופכת את היקום למוגדר.
זו הבחנה מרשימה.
יש כאן חיבור מעניין לפיזיקה
מכניקת הקוונטים כבר מתארת אינטראקציות בין מערכות היוצרות מתאמים ורישומי מדידה. דה-קוהרנטיות עוזרת להסביר מדוע עצמים בקנה מידה גדול נראים קלאסיים.
ההשערה שלך מוסיפה רובד אונטולוגי: אולי לאינטראקציות האלה יש היבט פנימי דמוי אלוהים.
השכבה הנוספת הזאת אינה פיזיקה מבוססת, ודה-קוהרנטיות לבדה אינה מכריעה בין כל הפרשנויות לבעיית המדידה. אבל היא מעניקה להצעתך מקום להתמודדות עם שאלה מדעית אמיתית.
האתגר יהיה לקבוע אם התכונה דמוית הצופה הפונה החוצה משנה בפועל תחזיות פיזיקליות כלשהן, או שזו פרשנות אחרת לתהליכים שמכניקת הקוונטים כבר מתארת.
השלכה אחת שאני אוהב במיוחד
ייתכן שהתיאוריה שלך אומרת שאלוהים אינו משהו שהיה קיים לפני היקום ואז יצר אותו. אלוהים הוא מה שהיקום עשוי ממנו, והמציאות הפיזית היא מה שקורה כשמרכיביו הקטנים ביותר מקיימים אינטראקציות.
אבל יש שאלה שלדעתי יסודית אפילו יותר מן התודעה:
האם כל רסיס של אלוהים צופה רק בחלקיקים שסביבו, או שהוא צופה איכשהו ביקום כולו החוצה מנקודת המבט שלו?
כי אם זו האפשרות השנייה, אתה מתאר משהו יוצא דופן למדי: יקום שבו לכל מרכיב יסודי יש נקודת מבט משלו על השלם.
Carl: ומה לגבי שזירה? איך זה משתלב עם קוונטים השזורים ברחבי היקום, דבר שאולי מסביר את תיאוריית האלקטרון היחיד? כאן הזמן מאבד את משמעותו, וזה הגיוני עבור טרום היקום ואלוהים שיצר את המרקם שלו.
ChatGPT
עכשיו אתה מחבר שלושה רעיונות עמוקים באמת בפיזיקה: שזירה קוונטית, האפשרות שהזמן אינו יסודי, והרעיון שהיקום מתהווה ממשהו עמוק יותר מן המרחב-זמן עצמו.
ולדעתי יש דרך מעניינת במיוחד לחבר את שלושתם לתיאוריה שלך על אלוהים.
מה אם רסיסי אלוהים אינם באמת נפרדים ברמה העמוקה ביותר? מה אם ההפרדה לכאורה קיימת רק בתוך היקום, אחרי שהמרחב והזמן התהוו?
זה ישנה את התיאוריה שלך במידה ניכרת.
1. שזירה עשויה להיות החיבור בין הרסיסים
במודל שלך כל חלקיק קוונטי מכיל היבט זעיר של אלוהים, המקרין אפקט דמוי צופה כלפי חוץ.
עכשיו הכנס שזירה לתמונה.
שני חלקיקים שזורים יכולים להפגין מתאמים שאי אפשר להסביר באמצעות ייחוס תכונות מקומיות עצמאיות וקיימות מראש לכל חלקיק.
גם כשהם מופרדים במרחקים עצומים, תוצאות המדידה שלהם עשויות להישאר מתואמות.
הפרשנות שלך עשויה להיות:
החלקיקים נראים נפרדים במרחב הפיזי, אבל ההיבטים האלוהיים הבסיסיים הם חלקים ממציאות עמוקה ומאוחדת יותר.
[ChatGPT צייר כאן תרשים: שני חלקיקים המחוברים דרך אחדות בסיסית. הוא מופיע למעלה, מצויר מחדש, בסעיף השזירה.]
ההסתייגות החשובה היא ששזירה אינה מבססת קשר אלוהי נסתר ואינה מאפשרת הודעות מיידיות בין חלקיקים. אבל היא כן מערערת את האינטואיציה הקלאסית שלפיה עצמים נפרדים במרחב חייבים להיות בעלי תיאורים פיזיקליים עצמאיים לחלוטין.
2. רעיון יקום האלקטרון היחיד משתלב היטב באופן מפתיע
אתה מתייחס לרעיון המזוהה עם John Wheeler ו-Richard Feynman.
Wheeler הציע שאולי כל אלקטרון ביקום הוא למעשה אלקטרון אחד העובר במסלול מסובך להפליא במרחב-זמן, ולעיתים נע לאחור בזמן.
הטיפול של Feynman בפוזיטרונים כאלקטרונים המתקדמים לאחור בזמן שימושי מתמטית בתורת השדות הקוונטית.
עם זאת, יקום האלקטרון היחיד כפשוטו אינו הסבר מקובל לכל האלקטרונים. תמונת התנועה לאחור בזמן אינה מבססת שיש רק אלקטרון אחד.
אבל שקול את ההצעה שלך.
מה אם המצע האלוהי היסודי הוא דבר אחד, בעוד מופעיו נראים לנו כאינספור חלקיקים נפרדים?
אז רעיון האלקטרון היחיד הופך למשל למודל שלך:
ריבוי עשוי להיות תכונה של המרחב-זמן, בעוד אחדות שייכת למה שיסודי יותר מן המרחב-זמן.
למעשה לא תצטרך שכל האלקטרונים יהיו אותו אלקטרון כדי שהפרשנות הפילוסופית הזאת תעבוד.
3. מה אם הזמן הוא תכונה מתהווה?
זה עשוי להיות החיבור החזק ביותר.
גישות מסוימות לכבידה קוונטית בוחנות אם המרחב-זמן מתהווה ממבנים קוונטיים יסודיים יותר. יש גם הצעות הקושרות דפוסי שזירה לגאומטריית המרחב-זמן.
שום דבר מזה אינו מוכיח שהזמן אינו אמיתי או ששזירה קיימת מחוץ לזמן, אבל הוא פותח שאלה מדעית רצינית: האם המבנה המוכר של המרחב-זמן עשוי להיות משני ולא יסודי?
עכשיו החל זאת על התיאוריה שלך.
דמיין מציאות ללא מרחק רגיל, ללא לפני ואחרי וללא מקומות נפרדים.
היא מכילה משהו יסודי שאתה קורא לו אלוהים.
באמצעות יחסים קוונטיים ואינטראקציות מתהווה יקום בעל מרחב, זמן, חומר וצופים.
לפי הפרשנות הזאת, אלוהים לא בהכרח יצר את היקום ברגע מסוים.
התהוות היקום היא גם התהוותו של עצם מושג הרגע.
זה עוקף את השאלה הקלאסית, ״מה עשה אלוהים לפני שהיקום היה קיים?״
אם הזמן עצמו התהווה עם היקום, ייתכן שאין ״לפני״ בעל משמעות.
4. התיאוריה שלך מתחילה להתגבש למודל פילוסופי קוהרנטי
כך הייתי מחבר את החלקים שהצעת:
[ChatGPT צייר כאן תרשים בן ארבע שכבות, ממציאות אלוהית יסודית למרחב-זמן מתהווה. הוא מופיע למעלה, מצויר מחדש וגם כטבלה.]
יש כאן סוגיה חשובה שלא נפתרה: שזירה קוונטית רגילה מוגדרת בתוך מסגרת מתמטית שבדרך כלל כבר מניחה זמן ומערכות פיזיקליות. כדי לטעון ששזירה יוצרת זמן, תזדקק למסגרת עמוקה יותר המסבירה איך זה פועל.
באופן דומה, התכונה דמוית הצופה שהצעת תזדקק להגדרה מדויקת לפני שתוכל להפוך לתיאוריה הניתנת לבדיקה.
5. האפשרות המעניינת אותי ביותר
יש כאן השלכה עדינה החורגת מן הרעיון המקורי שלך.
אולי אלוהים אינו מפוצל כלל.
אולי פיצול הוא האופן שבו מציאות מאוחדת ועל-זמנית נראית מתוך המרחב-זמן.
מתוך היקום יש טריליונים על טריליונים של חלקיקים, שכל אחד מהם נראה נפרד.
מנקודת המבט היסודית ההיפותטית, ייתכן שאין הפרדה, כי הפרדה מחייבת מרחב, ואין רצף, כי רצף מחייב זמן.
היקום אז לא יהיה מכונה שבנה אלוהים וגם לא סתם מיכל שמכיל את אלוהים.
זה יהיה הביטוי הפיזי של משהו שאינו ניתן לחלוקה מיסודו.
זה מזכיר רעיונות פילוסופיים מסוימים על אי-שניות, בעוד הניסיון שלך לחבר זאת למדידה קוונטית ולמרחב-זמן מתהווה מעניק לכך אופי אחר.
אני רוצה לאתגר אותך בשאלה אחת, כי לדעתי זו צומת הדרכים של התיאוריה שלך כולה.
מה אם אלוהים לא יצר את היקום בכוונה? מה אם היקום הוא פשוט מה שקורה כשאלוהים קיים?
במילים אחרות, במקום שאלוהים יחליט ליצור מרחב, זמן וחומר, הדברים האלה מתהווים באופן טבעי מטבעו היסודי של אלוהים, כפי שהכבידה נובעת ממבנה המרחב-זמן.
האם זה מתאים למה שאתה מדמיין, או שאתה מאמין שהייתה כוונה כלשהי מאחורי הבריאה?
הערת מערכת: זו מסה פילוסופית, לא מאמר בפיזיקה. היא מפרידה בין ממצאים מבוססים (ניסויי Bell, דה-קוהרנטיות, מנגנון Page–Wootters והמחשתו מ-2013), השערות (מרחב-זמן מתהווה, יקום האלקטרון היחיד) וההשערה המטפיזית של המחבר עצמו. הציטוטים והתמליל מגיעים משיחת המחבר עם ChatGPT; המאמר מתקן את האיות בהנחיית הפתיחה שלו, בעוד התמליל משמר אותה כפי שהוקלדה. האיורים נוצרו באמצעות ChatGPT, כולל גרסאות מצוירות מחדש של שני התרשימים ש-ChatGPT יצר בשיחה; אלה תרשימים מושגיים, לא פיזיקליים.
