לפני עשר שנים כתבתי אמריקאי בחו״ל בסלובקיה. דיברתי על בועות. הבועה הקטנה של המשפחה והחברים, הבועה הבינונית של העיר שלכם, הבועה הגדולה יותר של המדינה והתרבות שלכם. ואז כתבתי על האנטי-בועה, העולם שמחוץ לכל זה.
ובכן, עשר שנים אחר כך, אני עדיין כאן. עדיין בסלובקיה. עדיין מחוץ לבועה. או שאולי הבועה פשוט גדלה מאוד.
החיים במרכז אירופה משנים את תחושת המרחק. איטליה, ספרד, צרפת, גרמניה, צ'כיה, אוסטריה, איים ביוון, מנורקה. אלה מקומות שאפשר באמת לנסוע אליהם. הם לא יעדים מופשטים על מפה. הם הופכים לזיכרונות, ארוחות, תחנות רכבת, עיכובים בשדות תעופה, ארוחות בוקר במלונות, חופים, מוזיאונים ורחובות קטנים שמשוטטים בהם ותוהים איזה סוג חיים יש לאנשים שם. השנה אנחנו נוסעים למונטנגרו, הפעם הראשונה שלי בבלקן, ואני נרגש מאותה סיבה שהתרגשתי בפעם הראשונה שנכנסתי לסופרמרקט סלובקי. מהו המקום הזה? מה אוכלים כאן? מה חשוב להם? מה אני יכול ללמוד כאן?
החזרה לארצות הברית מסובכת איכשהו פחות. יש לי דרכון אמריקאי וכרטיס תושבות קבע סלובקי, והייתם חושבים שזה מספיק. אבל ביקורת הגבולות בווינה עדיין הקשתה עליי בגלל החותמות בדרכון. עדיין לא לגמרי ברור לי אילו מסמכים דרושים כדי לנוע בצורה חלקה בין שני החיים שאני חי. זה אחד הדברים המוזרים כשחיים כל כך הרבה זמן בחו״ל. אתה שייך לכאן, אבל אף פעם לא לגמרי. אתה שייך לשם, אבל בכל שנה אתה מרגיש קצת רחוק יותר גם משם.
ואז הגיע Covid.
לעבור את Covid באירופה היה שיעור בפני עצמו. חיסונים, תעודות חיסון, קודי QR, כללים שמשתנים בכל כמה שבועות, גבולות שנפתחים ונסגרים כמו דלתות בבית רדוף. זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת הרגשתי עד כמה אירופה היא גם דבר אחד וגם לא דבר אחד. האיחוד האירופי יכול להרגיש מאוחד עד שפתאום הוא לא. לכל מדינה יש כללים משלה, פאניקה משלה, ניירת משלה ודרך משלה לומר «כן, אבל לא ככה».
ואז רוסיה פלשה לאוקראינה.
קשה להסביר לאמריקאים איך מרגיש לחיות קרוב כל כך למלחמה. אוקראינה אינה איזה מקום רחוק בכתובית של חדשות כבלים. היא ממש שם. היא שכנה. אתה קורא עדכונים בכל יום. רואה את הדברים הנוראים שהרוסים עושים. צופה באירופה מנסה להגיב בנחישות, ואז רואה מדינות כמו הונגריה תחת Orbán חוסמות, מעכבות, מדללות ומסכלות את הנחישות הזאת. זה מכעיס בצורה שקשה להניח בצד בסוף היום.
יש דברים באירופה שאני עדיין אוהב מאוד. התרבות. האוכל. עמיתיי. הטבע הסלובקי, שממשיך להיות אחד האוצרות הפחות מוערכים בעולם. היערות, ההרים, הגנים, והדרך שבה אנשים כאן עדיין מבינים שלשהות בחוץ היא חלק מהחיים. הסלובקים עדיין מפתיעים אותי בנינוחות ובטוב הלב שלהם.
גם שירותי הבריאות היו נהדרים עבורי. לפני עשר שנים כתבתי שהמערכת היא קצת משני העולמות, אבל בעיקר טובה יותר. אני עדיין חושב כך. הרופאים שלי כאן היו מצוינים, במיוחד ברפואה מונעת. הם מטפלים בבעיות לפני שהן הופכות לאסונות. תרופות מרשם עדיין זולות במפתיע בהשוואה לאמריקה. יש תסכולים, בהחלט, אבל התחושה הכללית היא שהרפואה כאן לא מנסה להביא אותך לפשיטת רגל על הפשע שבצורך בעזרה.
תחביב בלתי צפוי נוסף שצמח מהחיים כאן הוא לחם מחמצת. מאפייה מקומית נחמדה נתנה לי מעט מחמצת בחינם, והצנצנת הקטנה הזאת של קמח ומים חיים מייצרת לחם מדהים למשפחה שלי. יש בזה משהו מספק מאוד. מאכילים אותה, מחכים לה, מקפלים, מעצבים, אופים, ופתאום כל הבית מריח כמו מאפייה. עדיין קשה לנו למצוא כאן בייגלס, אז אני מכין בעצמי. כמו הרבה דברים בחיים בחו״ל, זה התחיל כמשהו שהתגעגעתי אליו מהבית והפך למשהו שלמדתי לעשות בעצמי.
האוכל עדיין אחד החלקים האהובים עליי בחיים כאן. לא הכול טוב יותר, אבל הרבה דברים כן. הדברים הפשוטים יכולים להיות מדהימים. אוכל על הגריל, פירות מגינה, מרק שטועמים שמישהו השקיע בו אכפתיות. לפני עשר שנים כתבתי על rožky, גולאש, knedľa וחלמונים כתומים. עכשיו אני עדיין מתלהב מאותם דברים, רק עם קצת יותר ביטחון והרבה יותר קמח מחמצת על השיש.
אבל באירופה יש גם הדחף הזה למדינת מטפלת, שמוציא אותי מדעתי.
הכול מוגבל ומוחלש. לבקבוקי מים יש עכשיו פקקי פלסטיק שמסרבים להתנתק, כאילו אני פעוט שאי אפשר לסמוך עליו ליד פח מיחזור. תכונות בינה מלאכותית במכשירי Apple חסומות. סוף סוף העברתי את מכשירי Apple שלי מהחנות האמריקאית לחנות של האיחוד האירופי כדי להשתמש כמו שצריך באפליקציית הרכב שלי באירופה, ופתאום אני נעול מחוץ לתכונות Siri AI, ל-Apple News ואפילו לתכונות כמו שימוש ב-iPhone מתוך macOS. Google Chrome חוסם תכונות בינה מלאכותית בדפדפן. Codex חסום מדברים שימושיים יותר כמו שליטה במחשב. מתחיל להרגיש שאנחנו כאן באיחוד האירופי איכרים דיגיטליים מדרגה שנייה. שאר העולם מקבל את העתיד ואנחנו מקבלים מזכר ציות.
אני מבין את הדחף להגן על אנשים. באמת. אבל בשלב מסוים הגנה הופכת לשיתוק. באירופה יש כל כך הרבה כישרון, תרבות, אינטליגנציה והיסטוריה, ובכל זאת לעיתים נדמה שהיא נחושה להסדיר את עצמה אל הנתיב האיטי. מתסכל לחיות במקום יפה כל כך ובעל יכולת רבה כל כך ולהרגיש כל הזמן שחדשנות היא משהו שקורה במקום אחר.
אחד התחביבים שהשתלבו מצוין בחיים האירופיים האלה הוא הטסת רחפנים. עברתי את תהליך ההסמכה וקיבלתי רישיון רחפן של האיחוד האירופי, וזה הרגיש אירופי מאוד במובן הטוב ביותר והעמוס ביותר בניירת. הדבר הטוב הוא שברגע שעוברים את ההסמכות, אפשר להטיס את הרחפן במדינות האיחוד במסגרת אותם כללים בסיסיים. זה באמת נהדר. אני יכול לטייל עם רחפן בלי להרגיש שאני מתחיל מאפס בכל חציית גבול. אירופה יכולה לתסכל עם הכללים שלה, אבל מדי פעם הכללים באמת הגיוניים.
ואז אני מביט בחזרה אל אמריקה ולא בדיוק מתנחם.
הצפייה בממשל טראמפ מתעמר באיחוד האירופי ובבעלות בריתה של אמריקה ברחבי העולם הייתה מתסכלת בלי סוף. קנדה, מכל המדינות, מטופלת כאילו היא אויבת. ההתנהלות מול איראן מוזרה ופזיזה, ועכשיו כולם מרגישים זאת דרך מחירי הדלק והחרדה העולמית. סין, רוסיה ואיראן נראות כעת גדולות יותר. העולם מרגיש לא יציב יותר משהיה לפני עשר שנים. אולי הוא באמת כזה. אולי פשוט התבגרתי ואני שם לב יותר. כך או כך, הבועה מרגישה דקה יותר.
אבל השינוי הגדול ביותר בחיי אינו פוליטי. זו Emma.
שנתיים אחרי שכתבתי את הפוסט הראשון ההוא, בתי נולדה כאן בסלובקיה. היא גולת הכותרת של עשר השנים האחרונות. שמחה אינסופית. אהבה אינסופית. אופטימיות אינסופית. כשילדה נולדת לחיים שבין תרבויות, הכול משתנה. היא סלובקית ואמריקאית. היא שייכת למקום הזה באופן שאני לעולם לא אוכל לגמרי, והיא מחברת אותי אליו יותר מכל דבר אחר.
כיום אני גם עובד בתחום הבינה המלאכותית בחברת טכנולוגיה גדולה, וזה חידה מוזרה בפני עצמה. אני מבלה את ימיי בתוך אחד השינויים הטכנולוגיים החשובים של תקופתנו, ובאותו זמן מודאג ממה שהוא עלול לעשות לשוק העבודה, ליצירתיות, לאמון, לאמת ולאנשים שפשוט רוצים להתפרנס. זה מרתק ומטריד בו זמנית. אני אוהב את הטכנולוגיה. אני דואג מההשלכות. שני הדברים נכונים.
אז כעבור עשר שנים, הבועה שלי התרחבה. מאוד.
זה כולל את סלובקיה, אמריקה, אירופה, אוקראינה, משפחה, עבודה, בינה מלאכותית, מלחמה, נסיעות, בירוקרטיה, רופאים נהדרים, פקקי בקבוק מגוחכים, תרופות מרשם זולות, הרים יפים, מרקים מדהימים, רחפנים, מחמצת, בייגלס ביתיים, תסכול דיגיטלי וילדה קטנה שגורמת לעתיד להרגיש ששווה להילחם עליו.
אני עדיין לא רוצה מושלם. אני עדיין רוצה שונה. אני עדיין מאמין שלצאת מהבועה זה אחד הדברים הטובים ביותר שאדם יכול לעשות.
אני רק מקווה שהבועה לא תתפוצץ.
החיים נמשכים, וגם אנחנו חייבים להמשיך. למען עתיד טוב יותר. למען הילדים שלנו. זה למען זה.
ובמיוחד עבור תושבי אוקראינה.
